פסק-דין בתיק ת"א 5366/03

1.         תביעה זו היא תובענה לאכיפת פסק חוץ שניתן ביום 26.11.98 על ידי בית משפט בשכם. התובע, תושב יעבד  שבשומרון, נפגע ביום 26.9.92 בתאונת דרכים כאשר נהג ברכב אשר היה מבוטח אצל הנתבעת מס' 1 (להלן - "הנתבעת"). כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע נזקי גוף ובגין כך הגיש ביום 21.11.93 תביעה כנגד הנתבעת לבית המשפט בעיר שכם. הנתבעת התגוננה מפני תביעה זו ובא כוחה התייצב לישיבת קדם משפט. לאחר מכן, כאשר השליטה בחלק משטחי יהודה ושומרון הועברה לרשות הפלסטינית, המשיך המשפט להתנהל בבית משפט שהוקם על ידי הרשות הפלסטינית בשכם, ומשלב זה ואילך לא היתה עוד התייצבות של הנתבעת בבית המשפט. בסופו של דבר ניתן פסק דין ביום 26.11.98 על ידי בית המשפט בשכם. על פי פסק הדין חויבה הנתבעת לשלם לתובע סכום של 66,045 ש"ח.

לטענת התובע, סרבה הנתבעת למלא אחר חיובה זה ואז פנה התובע לממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטים (להלן - "הממונה") בבקשה כי זה יאשר את אכיפת פסק הדין במדינת ישראל. פנייתו זו של התובע לממונה נדחתה בסופו של דבר, כמפורט במכתב עוזר הממונה מיום 27.4.03 לפיו: "בהתאם להוראות תקנה 13 לתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשל"ח-1977 ובהתחשב בעובדה שהמועצה הפלסטינית לא נקטה כל פעולה שהיא על מנת לאכוף פסקי דין ישראליים בשטחיה, הרינו להודיעך כי שר המשפטים הורה שלא להוציא לפועל את פסק הדין שבנדון" (ראו נספח ד' לכתב התביעה).

בנוסף, פנה התובע בתביעה חדשה כנגד הנתבעת לבית המשפט השלום בתל-אביב, אך תביעה זו נמחקה לבקשת התובע עצמו, כמפורט בהחלטתו של כב' השופט גורפינקל (ת"א 74292/99, מיום 22.12.99). מבקשת התובע למחיקת התביעה עולה, כי לא עלה בידו להשיג את סכום הערובה שבו חויב להבטחת הוצאות הנתבעת, ולפיכך הוא ביקש את מחיקת התביעה. כב' השופט גורפינקל החליט, כי אם תוגש על ידי התובע תביעה נוספת "תנאי מוקדם להגשתה יהיה תשלום הוצאות בסך 3,000 ש"ח + מע"מ וריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן, תנאי נוסף להגשת תביעה נוספת הוא הפקדת 5,000 ש"ח כבטוחה להבטחת תשלום הוצאות לנתבעת" (ראו החלטה זו במצורף לבקשת הנתבעת בתיק דנן בבש"א 4130/04).

לאחר סרוב הממונה ומחיקת תביעתו בבית המשפט השלום בתל אביב, הוגשה התובענה דנן ובה עותר התובע לאכיפת פסק הדין שניתן בבית המשפט בשכם, בטענה כי מדובר ב"פסק חוץ" כמשמעות מונח זה בחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן - "חוק האכיפה"). לתביעה זו צירף התובע את הממונה (ליתר דיוק - את מדינת ישראל) כנתבע נוסף, אף כי לא התבקש כנגדו כל סעד אופרטיבי.

2.         שתי הנתבעות העלו טענות סף שונות. בין היתר נטען, כי פסק דינו של בית המשפט בשכם כלל אינו אכיף על פי הוראות חוק האכיפה, שכן אין מדובר בפסק דין שניתן על ידי בית משפט "במדינה זרה", הואיל והמועצה הפלסטינית אינה "מדינה" ופסקי הדין שניתנים על ידי בתי משפט הפועלים בשטחי המועצה אינם בגדר "פסקי חוץ" לענין חוק האכיפה. אכן, טענה זו נתמכת בפסק הדין בת"א (מחוזי - י-ם) 2538/00 נוריץ ואח' נ' הרשות הפלסטינית, פ"מ תשס"ב(2), 776 ובאמור בספרה של פרופ' ס' וסרשטיין-פסברג, פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו, ירושלים 1996, בעמ' 13-14. ואולם, לנוכח האמור להלן, אינני רואה צורך להכריע בטענה האמורה.

הנתבעת אף טענה, כי על התובע היה לקיים את החלטת כב' השופט גורפינקל בדבר תשלום הוצאות והפקדת ערובה להוצאות כתנאי להגשת התביעה דנן ומשלא עשה כן, דין התביעה להימחק על הסף.

הממונה טען, כי בכל מקרה דין התביעה נגדו להיות מסולקת על הסף, שכן לא נתבקש כל סעד אופרטיבי או אחר כנגד הממונה.

בנוסף נטען על ידי הממונה, כי משנקבע בחוק, או על פיו, מסלול מיוחד לאכיפת פסקי דין הניתנים בבתי המשפט הפועלים בשטחי המועצה הפלסטינית, מדובר בהסדר ספציפי גם ביחס לחוק האכיפה, ואין תחולה להוראות חוק זה במקרה דנן.

3.         בתיק זה התקיימו מספר קדמי משפט, חלקם לפני כבוד השופט אוקון. במהלך קדמי המשפט הציע בית המשפט הצעות שונות לסיום המחלוקת בדרך של פשרה. בדיון שהתקיים ביום 22.9.05, הועלתה שוב האפשרות שהנתבעת תשלם לתובע סכום מסוים, לשיטתה - לפנים משורת הדין, כדי לסיים את המחלוקת, ובהתחשב בעיקר במצוקה אליה נקלע התובע. אכן, ראוי היה לסיים את ההתדיינות בדרך האמורה, אך, למרבה הצער, הדבר לא עלה יפה, בעיקר לנוכח עמדתו של התובע עצמו שעמד על מיצוי הדין.

4.         במהלך הדיון הנ"ל התבקש בא כוח התובע להתייחס לטענת הממונה לפיה במקרה דנן קבועה בחוק, או על פיו, דרך מיוחדת לאכיפת פסקי דין הניתנים על ידי בתי המשפט הפועלים בשטחי המועצה הפלסטינית, ודרך זו באה במקום ההוראות הקבועות בחוק האכיפה. בתשובה לטענה זו טען בא כוח התובע טענות כלליות בלבד שאין בהן מענה לשאלה האמורה.

לדבריו, הנתבעת מושתקת לטעון כנגד התובענה דנן, לאחר שבעבר התייצבה בבית המשפט בשכם והכירה בסמכותו העניינית והמקומית. דא עקא, שבא כוח התובע מתעלם מכך שפסק הדין לא ניתן על ידי אותו בית משפט שאליו הוגשה התובענה, אלא על ידי בית משפט שהוקם לאחר מכן בידי המועצה הפלסטינית, ומכל מקום אין בכך תשובה לקושי המתואר לעיל.

הוסיף בא כוח התובע וטען, שעל פי סעיף 11(ב) לחוק האכיפה יש לאכוף את פסק הדין, שכן "מן הדין והצדק לעשות כן". בא כוח התובע התעלם מכך כי סעיף 11(ב) הנ"ל אינו חל במקרה דנן, שכן כאן מדובר בתובענה שעילתה אכיפת פסק חוץ לפי חוק האכיפה ולא בתובענה אחרת, שבגדרה ניתן להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף 11(א) אינו חל, לצורך אותו ענין.  נמצא, שאין בטיעונים הנ"ל משום תשובה לשאלה שהוצגה לבא כוח התובע.

5.         אכן, כאשר מדובר בפסקי דין שניתנו על ידי רשות שיפוטית הפועלת בשטחי המועצה הפלסטינית, נקבע מסלול מיוחד לאכיפתם בישראל ("מסלול קליטה מיוחד", בלשונה של פרופ' וסרשטיין-פסברג בספרה הנ"ל). ההסדר, המבוסס על הוראות חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) תשל"ח-1977 (להלן - "חוק ההארכה"), מפורט כיום בצו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים) תשנ"ט-1999. סעיף 6(א) לצו קובע, כי פסק דין חלוט של רשות שיפוטית הפועלת בשטחי המועצה הפלסטינית, ניתן להוצאה לפועל בישראל בכפוף להוראות הצו. על פי סעיף 6(ב) לצו, המבקש לבצע בישראל פסק דין יגיש בקשה לממונה על העזרה המשפטית הפועל מכוח הוראות התוספת לחוק הארכה. סעיף 7 לצו קובע, כי אם הממונה סובר שלגבי הבקשה עלול להתקיים המצב הקבוע בסעיף 13(ד) לתוספת לחוק ההארכה (לפיו המועצה הפלסטינית נמנעת ממתן עזרה משפטית לפי בקשת מדינת ישראל), יעביר את הבקשה לשר המשפטים או ליועץ המשפטי לממשלה. ואכן, בקשתו של התובע, שהוגשה לממונה, הועברה לשר המשפטים ונדחתה כאמור לעיל.

התובע אינו מבקש, בגדר ההליך דנן, כי בית המשפט יבטל את החלטת הממונה או ישנה אותה, וספק אם בית משפט זה מוסמך היה להיזקק לעתירה כזו לו היתה מוגשת. התובע מבקש את אכיפת פסק הדין וענין זה בלבד.

אכיפת פסק הדין יכולה להיעשות רק על פי המסלול המפורט לעיל וההסדר החוקי אשר קבע את המסלול האמור, הוא דין מיוחד הגובר על הוראות חוק האכיפה לענין אכיפת פסקי דין שניתנו על ידי בתי משפט הפועלים בשטחי המועצה הפלסטינית. כל תוצאה אחרת תרוקן מתוכן את הוראות חוק ההארכה, התקנות והצווים שהותקנו על פיו לענין אכיפת פסקי דין אלה.

לפיכך, ומבלי שיהיה צורך להתייחס לכל יתר טענות הסף שהעלו הנתבעות, יש לקבוע כי דין התביעה להימחק מחוסר עילה.

התביעה נמחקת. התובע יישא בהוצאות כל אחת מהנתבעות בסך 1,500 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"א באלול תשס"ה (25 בספטמבר 2005), בהעדר הצדדים.